עכו בזמן קורונה

את עירי עכו, וליתר דיוק העיר העתיקה, אני מכיר מאז ילדותי. עיר שוקקת חיים, עמוסה ומבוקשת מאוד, בייחוד בתקופת החגים. בימים כתיקונם, בסופי שבוע ובחופשות, אני אוהב להתעורר בשעה מאוחרת, לטייל לכיוון אחת ממסעדות החומוס המפורסמות שבעיר ולהביא הביתה מטעמים לארוחת הבוקר המשפחתית. חגי תשרי במיוחד מסעירים בעכו. מבקרים מכל הארץ גודשים את הנמל ואת העיר, במסעדות מצופפים שולחנות, תורים משתרכים לפני סירות השיט, ואוהבי האמנות והתרבות נוהרים לפסטיבל לתיאטרון אחר. אבל השנה, בתקופת חגי תשרי, עכו שלי היא עיר רפאים.

השבוע, כשהייתי בדרכי לעיר העתיקה, קיבלו את פניי מראות אחרים. החניונים הענקיים, שבימים כאלה מלאים עד אפס מקום, עמדו ריקים ממכוניות; עדות חיה וכואבת למה שמתרחש – או ליתר דיוק לא מתרחש – בשוק, בנמל, במסעדות ובבתי הקפה. השקט והשממה יצרו תחושה של יום כיפור בלתי נגמר.
ביום שלישי השבוע ביקשו חלק מהסוחרים בשוק לפתוח את העסקים שלהם. הם נעמדו ליד החנויות והדוכנים כדי לנסות למכור בכל זאת משהו לאיזה עובר אורח מזדמן שחצה את הסמטה במהירות, או כדי להוציא מהמחסן סחורה שנשארה בחנות, למשלוחים – או לפח האשפה, אם פג תוקפה.
שני פקחים של העירייה, שקיבלו סמכויות לרשום דו”חות וקנסות, פטרלו בין בתי העסק, מעירים לסוחרים שלא לפתוח את החנויות – או אם פותחים, למי שמוגדרים חיוניים, להקפיד לחסום את הכניסה. מה שעל פניו נראה כמו מפגש נפיץ בין סוחרים המבקשים להתפרנס לפקחים, הפך לרגע אנושי. הפקחים נמנעו ככל האפשר מהטלת קנסות. הם הסבירו, המתינו לסוחרים עד שיסגרו או עד שימלאו אחר ההנחיות.

להמשך קריאת המאמר

https://www.israelhayom.co.il/article/805105?utm_source=twitter&fbclid=IwAR17rNpmOz-lXQk6Jnhe-PoyBInA3snw7p0i5AYYR0EKjgLF72GCipCfdtk